<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ראשון שער ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ואשה ועבד בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחילה בפני עצמן כאנשים. ובכלל הכל שוחטין דמתניתין איתנהו ואפילו בשאין אחרים רואין אותן, מדקתני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא תני נשים ועבדים בהדייהו. ותנן בשחיטת קדשים (זבחים ל"א, ב') כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה, שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ועבדים ובטמאים, וכשירה בלא אחרים רואין אותן משמע. והאי דקתני שהשחיטה כשירה דמשמע דיעבד, הא אמרינן (בפסחים) [בזבחים] דמשום טמאים דקתני בהדייהו תני לה בדיעבד, דטמאין לכתחילה לא משום דחיישינן שמא יגע בבשר כדאיתא התם. והדין נותן דעד אחד נאמן באיסורין (גיטין ב', ב'), ואפילו עבד ואפילו אשה. והא דתניא בפסחים פרק קמא (ד', א') הכל נאמנין על בדיקת חמץ ואפילו נשים ועבדים וקטנים, ומסיק התם כגון דאמרי אנן בדיקניה ומשום דבדיקת חמץ דרבנן והמנינהו רבנן בדרבנן, דמשמע הא בדאורייתא לא מהימני. לא היא, דהתם היינו טעמא משום דבדיקת חמץ הוי טירחא יתירא, שהיא צריכא בדיקת חורין וסדקין, ונשים ועבדים עצלים הם, ומימר אמרי חמץ בחורין ובסדקין ליכא, ויש לחוש שמא לא יבדקו יפה, ואי לאו דבדיקת חמץ דרבנן לא סמכינן עליהו. וכדגרסינן בירושלמי (פסחים פ"א, ה"א) עלה דההיא לית כאן נשים, מתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן. פי' אין כאן נשים, שהנשים נאמנות הן באיסורין כעד אחד ואפילו בשל תורה, אלא בגררא דקטנים נקט נשים ועבדים, ופריק שפיר אית כאן נשים, דמתוך שהן עצלניות בודקות כל שהן, ואילו הוה בדיקת חמץ דאורייתא לא מהימני. וטעם זה מספיק גם לעבדים, כדאמרינן עשרה קבין עצלות ירדו לעולם תשעה נטלו עבדים. ואם תאמר עוד והא אנן תנן (עירובין נ"ח, ב') אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, כלומר לפי שהתחומין דרבנן, דאלמא כל בדאורייתא לא מהימני. לא היא, דהתם נמי היינו טעמא לפי שמדידת תחומין צריכא בקיאין לדקדק בקידור וריבוע והבלעה, ואילו הוו תחומין דאורייתא לא הוו מהימני, דדילמא אף הן מדדו וטעו, או שראו מודד מי שאינו בקי וטעה, הא בעלמא אפילו בדאורייתא מהימני. ומעשים בכל יום שאנו סומכין עליהן בניקור גיד וחלבים ומליחה, ואע"פ שהן דאורייתא וניקור בשר צריך טירחא יתירא, אלא שהן יודעות שיש חלבים וגידים וחוטין שצריך לחטט אחריהן ובודקות יפה יפה.
שנינו בפרק ראשון דשחיטת חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. ודייקינן עלה בגמרא (ב', ב') מדקתני ושחיטתן כשירה דיעבד, מכלל דהכל שוחטין לכתחילה הוא, דאי דיעבד תרתי למה לי. ופרשה אביי (ג', א') הכל שוחטין ואפילו כותי ובישראל עומד על גביו, אבל יוצא ונכנס לא ישחוט, ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו, אכלו מותר לוכל משחיטתו. ורבא נמי אוקמה בכותי ואפילו בישראל יוצא ונכנס, אבל בא ומצאו ששחט חותך כזית בשר ונותן לו. ותרוייהו סבירא להו דאכתי לא גזרו על שחיטת הכותיים. ואנן הא קיימא לן דשחיטת כותי אסורה ואפילו ישראל עומד על גביו, לפי שעשאום גוים גמורים וכדאמרינן התם בההוא פירקא (ו', א') רבי יצחק בר' יוסף שדריה ר' אבהו לאייתויי חמרא מבי כותאי, אשכחיה ההוא סבא אמר ליה לית כאן שומרי תורה, הלך ר' יצחק בר' יוסף וספר דברים לר' אבהו, הלך ר' אבהו וסיפר לפני ר' אמי ור' אסי, ולא זזו משם עד שעשאום גוים גמורים. לפי שבדקו ומצאו שקילקלו כולם מעשיהם ונעשו גוים גמורים. וכדגרסינן בירושלמי דמסכת ע"ז (פ"ה, ה"ד) כותאי דקיסרין בעו מר' אבהו אבותיכם היו מסתפקין משלנו, אתם מפני מה אין אתם מסתפקין משלנו, אמר להם אבותיכם לא קילקלו מעשיהם ואתם קילקלתם מעשיכם. ושחיטת צדוקי ובייתוסי כתב הרב ר' משה בר' מיימון ז"ל (פ"ד משחיטה הט"ז) אם הוא מומחה, בישראל עומד על גביו מותר לאכול משחיטתו, כדינא דכותיים קודם שנמנו עליהם ואסרום. ומסתברא שאם עבר ושחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה, ואפילו חתך כזית ונתן לו ואכלו אין אוכלין משחיטתו. ואע"פ שהחזיקו במצוות השחיטה, משום דדרסה חלדה הגרמה ועיקור לא כתיבי, וכל דלא כתיבא אע"ג דאחזוק לא סמכינן עלייהו. דהא לגבי כותיים פלוגתא דרשב"ג ורבנן היא, כדתניא (ד', א') מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ר' אלעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדיקדוקי מצוות כישראל, רשב"ג אומר כל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. ואוקימנא פלוגתיהו בדאחזוק ולא כתיבא, דתנא קמא סבר דווקא בכתיבא כמצה, הא לא כתיבא לא ואע"ג דאחזוק, ורשב"ג סבר כל שהחזיקו בה ואע"ג דלא כתיבא. וקיימא לן כרבנן. והילכך לענין שחיטה אע"ג דאחזוק לא סמכינן עליהו ואפילו בחותך כזית ונותן לו. ודכותה בצדוקי ובייתוסי.
וחרש ושוטה וקטן אע"פ שיודעין הילכות שחיטה אין מוסרין להן לשחוט לכתחילה ואפילו אחרים עומדין על גביהן, לפי שרוב מעשיהן אינן מתוקנין ומועדין הן לקלקל, ואין סומכין על ראיית אחרים לכתחלה, דמתוך שהן מועדין לקלקל שמא ישהו ושמא ידרוסו ולאו אדעתייהו דאותן אחרים. ואי נמי דאיכא משום בל תשחת. דתנן חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, ואמרינן עלה בגמרא (י"ב, ב') שמא קילקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו, אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה. ופרש"י ז"ל אפילו באחרים רואין אותן. וסיפא דמתני' נמי דיקא, דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה, מדקתני וכולן ששחטו, אלמא דיעבד אין לכתחילה לא. וטעמא כדאמרן. ומיהו אם קטן שיודע לאמן את ידיו בשחיטה הוא, באחרים עומדין על גביו שוחט לכתחילה. [כדאמרינן בסוכה פרק לולב הגזול (מ"ב, ב') קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו, כלומר מוסרין לו לכתחלה] לשחוט, ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ורבינו יעקב ז"ל פירש זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה, אפילו להתלמד, ובשאין אחרים רואין אותן, דאילו בשאחרים עומדין על גביהן ולאכול על ידיהן, מסיפא דמתני' נפקא כדאמרן דדוקא ששחטו הא לשחוט לכתחלה לא. וגזירה משום הרואים שמא יחשבו שהוא כשר אצל שחיטה ויאכלו על ידו, והם לא ידעו שלא מסרנו לו אלא להתלמד. והרב ר' משה בר' מיימון ז"ל (פ"ד משחיטה ה"ה) הכניס בכלל חרש שוטה וקטן, שכור שנתבלבל דעתו. ויפה אמר. ואע"פ שלא נזכר במשנתינו איפשר שהכל בכלל שוטה, שכל שנתבלבלה דעתו מחמת שכרותו הרי הוא לשעתו כשוטה עד שיסור יינו. אבל שתוי שלא הגיע לשכרותו של לוט, ייראה ששוחט ואע"פ שאינו יכול לדבר בפני המלך, דגרסינן בעירובין בפרק הדר עם הנכרי (ס"ד, א') אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תפילה, שכור אל יתפלל ואם התפלל תפילתו תועבה. היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור, שתוי כל שיכול לדבר בפני המלך, שכור שאין יכול לדבר בפני המלך. ותניא התם שכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו. כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפילה. ומסתברא לי דכיון דקתני הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפילה, דלגבי שחיטה נמי דכוותה ששוחט ואפילו לכתחילה. ומיהו אם נתבלבלה דעתו לגמרי הרי הוא כשוטה, ואפילו שחט שחיטתו פסולה אלא אם כן יש אחרים שרואין אותו, וכדאמרינן עלה דההיא ברייתא דהרי הוא כפקח אמר ר' חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום.
<h2>דף ג:</h2>
ורב אשי אוקמה למתני' בישראל משומד אוכל נבילות לתיאבון, וכדרבא דאמר רבא ישראל משומד אוכל נבילות לתאבון, בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, דכל שאינו אוכל להכעיס לא שביק היתירא ואכיל איסורא (ד', א'), אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט, ואם שחט יבדוק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. וקיימא לן כרבא, חדא דהא (ד', א') אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמיצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, אלמא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ואע"ג דאתו לסייועי נמי מדתניא הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל משומד, ודייקינן האי ערל היכי דמי, אילימא שמתו אחיו מחמת מילה, האי ישראל מעליא הוא, אלא משומד לערלות, וקסבר משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה, אימא סיפא ואפילו ישראל משומד, האי משומד היכי דמי, אילימא משומד לדבר אחד, היינו משומד לערלות, אלא לאו משומד לאותו דבר וכדרבא, ודחינן לעולם אימא לן משומד לאותו דבר לא, מאי טעמא כיון דדש בה כהיתירא דמי ליה. לאו למימרא דליתה לדרבא, אלא דחויי הוא דקא דחינן, דאי מיהא ליכא למישמע מינה, דאיכא לאוקומה במשומד לע"ז וכדרב ענן אמר שמואל דאמר משומד לע"ז מותר לאכול משחיטתו. ועוד דההיא על כורחין קושטא דמילתא במשומד לאותו דבר קאמר וכדרבא, דאי כרב ענן אמר שמואל הא איתותב התם (ה', א') מברייתא דמכם ולא כולכם להוציא את המשומד לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ועוד דהא רב אשי דהוא בתרא כוותיה סבירא ליה. ואביי דלא סבירא ליה כרבא (ג', ב') לית הלכתא כוותיה במקום רבא, וכל שכן במקום רב אשי דבתרא הוא. ואם תאמר מכל מקום מדקאמר לא בדק סכין ונתן לו בודק סכין אחריו, משמע דכשבדק סכין מתחילה ונתן לו אינו צריך לבדוק סכין אחריו, ואמאי נחוש שמא נפגם הסכין, דהא קיימא לן כרב הונא דאמר (י', א') השוחט בסכין ונמצאת פגומה פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה, ורב הונא כשמעתיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שייוודע לך במה נשחטה, וכדאמרינן התם. יש לומר דכיון דבדקינן לה מעיקרא הרי היא בחזקתה ונודע במה נשחטה קרינן לה ואפילו לרב הונא, אלא אם כן היא פגומה לפנינו, אבל בשנאבדה סכין ולא בדקנוה לבסוף אין חוששין לו, דמסתמא מעמידין אותה על חזקתה. וכל שכן למאי דפסקינן בההוא דנמצאת פגומה כרב חסדא דמכשר בששיבר בה עצמות מיהא, כדבעינן למכתב קמן. ואם תאמר עוד והאמר (ט', א') רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה, ואמרינן עלה לא בדק מאי, אמר ר' אלעזר בן אנטיגנס משום ר' אלעזר בר' ינאי טריפה ואסורה באכילה, במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא, וטעמא כדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. וכיון שכן אפילו אמר לנו בדקתי בסימנין לא נסמוך עליו דאימור לא בדק, ואפילו בדק אולי מצא סימנין שאינן שחוטין כתקנן, וכדאמרינן הכא בשלא בדק סכין ונתן לו דאע"ג דאמר בסכין יפה שחטתי אינו נאמן ואימור בסכין פגומה שחיט. יש לומר חזקה על בן דעת כל שהוא מומחה לשחיטה רוב סימנין הוא שוחט, ואינו מסלק ידו עד שידע ששחט רוב כדרכו ובודק מיד, ואם לא שחט חוזר מיד וגומר עד שלא יהא שם שיעור שהייה, ואין אנו קורין בכיוצא בזה לא טרח. דהא תניא (ד', ב') חמיצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין, אלמא טרח ואזיל ומחליף ולא שביק היתירא בטורח כזה ואכיל איסורא, וכל שכן בבדיקת סימנין בשעת שחיטה שהוא טורח קל יותר מטורח החליפין. עוד נראה לי משם שאם שחט בינו לבין עצמו, ויש עמו בבית סכין פגומה וסכין יפה, ואמר בזו שחטתי נאמן, קל וחומר ממחליף את החמץ שצריך לטרוח אצל אחרים. וכן בשנמצא בידו בשר שחוטה במקום דאיכא [מקולין וטבחין ישראל, סומכין עליו ובחזקת כשירה היא. ואפילו עוף שחוט, כל היכא דאיכא] ישראל מומחה ואמר מומחה פלוני שחטו לי נאמן, דלא גרע מחמצן של עוברי עבירה דאמרינן דודאי מחליפין. ויש לדקדק בבודק סכין ונותן לו, אם סומכין עליו בשחיטת בהמות הרבה אם לאו. ויש אומרין שצריך בדיקת סכין בין כל אחת ואחת. ויש אומרין שאינו צריך, אלא בבדיקה ראשונה שוחט והולך ואפילו בהמות הרבה. ונראין דבריהן, דהכא סתמא קאמר בודק סכין ונותן לו, שאילו כן על כורחין היה לו לפרש ולומר בד"א בבהמה אחת אבל בבהמות הרבה לא ישחוט אלא אם כן בדק בין כל אחת ואחת וכיוצא בזה, אלא לעולם מעמידין הסכין בחזקתו עד שיוודע שנפגם. ולקמן בשער במה שוחט נאריך בה יותר, בישראל ששוחט בהמות הרבה ובפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בסכין שנמצאת פגומה. עוד יש לדקדק הואיל דקיימא לן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כדבעינן למיכתב קמן, אם נסמוך על חזקה זו אפילו במשומד לתיאבון אם לא. ומסתברא שאפילו במשומד לתיאבון סומכין על חזקה זו, דכל המצויין אצל שחיטה סתמא אמרו. ועוד דהא לא אדכר רב אשי וכן אביי ורבא מומחה כלל, לא בישראל משומד ולא בכותי, אלא ישראל עומד על גביו, או יוצא ונכנס, או בודק סכין ונותן לו. ורבינא בלחוד הוא דאמר הכל מומחין שוחטין, ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא בכל השוחטין אמרו כן. אלא שהרב ר' משה בר' מיימון ז"ל כתב (פ"ד משחיטה הי"ד) זה לשונו ישראל משומד לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחילה. ונראה מדבריו דדווקא מומחה. ובאמת שהדעת נוטה לזה, דכל שאוכל לתיאבון ואינו טורח יש לחוש שמא אינו מומחה ולתאווה הוא שוחט ואוכל. אבל בשאינו משומד לאותו דבר אע"פ שהוא משומד לעבירה אחת מן העבירות אינו נראה כן כלל, אלא וודאי הרי הוא לגבי שחיטה כשאר ישראלים הכשירים, וכל ששוחט חזקה מומחה הוא. ואיפשר שגם הרב לא נתכוון לומר שיודעין בו שיודע לומר הילכות שחיטה, אלא לומר ששוחט כישראל, שכל שהוא מומחה בישראל שוחט, וגם זה כאחד מהם. וזה קרוב יותר. ואפילו לגבי נשים ועבדים כתב כן. ויש לי לדקדק עוד מפני מה הצריכו לבדוק סכין וליתן לו, ישחוט ונבדוק סכין אחריו, שהרי לדעת הגאונים ז"ל ראה אחד ששחט ולא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר, אי איתיה קמן צריכין למיבדקיה כדבעינן למימר קמן, ואפילו הכי מוסרין לו לכתחילה, ואע"ג דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר, ובתר דשחיט בדקינן ליה. ויש לומר דשאני הכא דאי עבר ולא בדק סכין אחריו אסורה, והילכך איכא למיחש דילמא מישתלי ואכיל בלא בדיקה, אבל התם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין, ואי ליתיה קמן שרי למיכל מינה, אלא דלרווחא דמילתא שיילינן ליה היכא דאיתיה קמן, שחיט ואזיל ולא צריך למיבדקיה מעיקרא.
ורבינא אוקי מתני' הכי הכל מומחין שוחטין ואע"פ שאינן מוחזקין, והוא שיודעין בו שיודע לומר הילכות שחיטה, אבל אין יודעין בו שיודע לומר הילכות שחיטה לכתחילה לא ישחוט. ועוד איכא לישנא אחרינא בדרבינא הכל מוחזקין שוחטין, מוחזקין אע"פ שאינן מומחין, כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ולא נתעלף. ואמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להאי לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. להאי לישנא דאמרת מוחזקין אין שאין מוחזקין לא, לעלפויי לא חיישינן. מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והכא קאמר לעלפויי לא חיישינן, ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, שמע מינה דלעילפויי לא חיישינן כלל, דאפילו איתיה קמן לא צריך לשייוליה. כן מצאתי לה"ר משה בר' נחמן ז"ל. ואע"ג דרבינא דהוא בתרא אמר הכל מומחין שוחטין, לא קיימא לן כוותיה, מדאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין אין מומחין לא, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ועוד דללישנא בתרא רבינא נמי הכין סבירא ליה. ואע"ג דללישנא בתרא בעי מוחזקין, בההיא נמי לא קיימא לן כוותיה, דכל חד וחד מן לישני סתר חבריה, וכולהו לא סבירא להו כחד מן הנך לישני, אלא לעילפויי לא חיישינן כלל ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וסוגיין בפרק ראשון של שחיטת חולין (י"ב, א') הכין אזלא, דכולהו הכין סבירא להו. ואמרינן נמי התם גבי ראה אחד ששחט היכי דמי, אי דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ובפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ד, ב') גרסינן ר' חנינא מצא גדי בין טיבריא לציפורי והתירו לו משום שחיטה כר' חנניה בריה דר' יוסי הגלילי. ואע"ג דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, זו נמי כבר נודע שנשחטה יפה, לפי שכל המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ומיהו היכא דאיתיה קמן בודקין אותו, כדעת הגאונים ז"ל. ואין לזוז מדבריהם. ואע"פ שיש מקצת מן הגדולים שמקילין ואומרין שאינו צריך, לגאונים שומעין שקבלתן תורה היא. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. וקצת ראייה יש ממה שאמרו כולהו כרבינא לא אמרי, להך לישנא דאמרת הכל מומחין שוחטין, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולא קאמר לשאין מומחה לא חיישינן, כדקאמר לעילפוי לא חיישינן, דאלמא חיישינן, ולומר דהיכא דאיתיה קמן חיישינן ושיילינן. והא דאמרינן בפרק קמא דחולין (י"ב, א') אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט, אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ודיקינן עלה היכי דמי, אי דלא ידיע אי גמיר אי לא גמיר לימא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דלכאורה משמע דאפילו איתיה קמן לא צריך לשייולי ביה, דאי לא, לימא לעולם בלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר וקמ"ל רב דאילו לא ראהו אחד מתחילה ועד סוף ואיתיה קמן אסור לאכול משחיטתו עד דנישייליה? התם הכי גרסינן ראה אחד ששחט והלך לו. וכן נראה מהלכות הרב אלפסי ז"ל. ואפילו לא גרסינן ליה מסתברא לי דשפיר קא דייק דאם איתה דאסור עד דשייליה קאמר ובדאיתיה קמן, לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דודאי אינו אסור דהא איפשר למישיליה, אלא הכין הוה ליה למימר ואם לאו בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, וכדאמרינן לעיל בדרבינא אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, אלא ודאי בדאזל ליה לעלמא קאמר. וזה נראה לי נכון. ויש לנו כיוצא בזה שסומכין על הרוב בדיעבד וצריכין בדיקה כדאיתנהו קמן, כגון בדיקת סכין שלאחר שחיטה ובדיקת הריאה. ועוד סעד לדברי הגאונים ז"ל כתב ה"ר משה בר' נחמן ז"ל דהא איכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ומן הדין היה שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה וודאית ולא שנסמוך על הרוב, אלא משום קולא דבהמה לא איתרעאי שהרי שחוטה לפניך סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתיה קמן. ואני תמה אשמעתין דהתם אמאי לא אוקימו למתני' באוקמתא רויחא דלא הוה בה קושיא, ולימא הכי קאמר הכל שוחטין ואפילו אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה, אבל יודעין בו שאינו יודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו, אם אמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אוכלין משחיטתו, ואם לאו אין אוכלין משחיטתו. וכולן ששחטו, בין שאינו יודע לומר הלכות שחיטה בין חרש שוטה וקטן, ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. ואע"ג דאינו יודע בבודקין אותו סגיא, הכא במאי עסקינן בדליתיה קמן דנישייליה. ונראה לי מכאן דכל שאינו יודע, אע"ג דאמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי אין סומכין עליו, דכל שאינו יודע עביד ולאו אדעתיה. והיינו דאמרינן (ט', א') אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע לומר הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואסור לגמרי משמע, שאילו בבודקין אותו סגיא לא הוי פסיק ואמר אסור לאכול משחיטתו, והכין הוה ליה למימר בודקין אותו אם אמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי ולא החלדתי מותר לאכול משחיטתו, וכמו שאמרו (ב', ב') טמא במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר, ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה. ומיהו מסתברא דבאחרים עומדין על גביו מוסרין לו לכתחילה. ואינו דומה לחרש שוטה וקטן שאין מוסרין להן לכתחילה, וכמו שאנו עתידין לכתוב בסמוך, לפי שאלו מועדין לקלקל ואינן יודעין לאמן את ידיהם, אבל הגדולים רוב מעשיהם מתוקנים. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן עלה דההיא דכל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה פשיטא כולהו תננהי, דטובא קמ"ל שמואל, דאילו ממתניתין לא שמעינן אלא דשהייה ודרסה פוסלין את השחיטה, אבל מאן דשחיט ואמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי דילמא סמכינן עליה, ואתא שמואל ואמר דאסור לעולם לאכול משחיטתו. לא היא, דהיינו דקא מהדרינן לא צריכא ששחט לפנינו שנים או שלשה פעמים ושחט שפיר, מהו דתימא הא איתחזק, קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודריס ולא ידע. כלומר וכל דלא ידע, עביד ולאו אדעתיה. כנ"ל. ויש מתירין. ואינו מחוור כלל.
<h2>דף ד:</h2>
תניא הכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו ישראל משומד. ופרישנא דהאי ערל היינו משומד לערלות, דאילו בערל שמתו אחיו מחמת מילה פשיטא, דישראל מעליא הוא. וקסבר משומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה, אלא אם כן משומד לע"ז או מחלל שבתות בפרהסיא, דתניא (ה', א') מכם ולא כולכם להוציא את המשומד, מכם בכם חילקתי ולא באומות העולם, מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה, חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ודייקינן עלה הא גופא קשיא, אמרת מכם ולא כולכם להוציא את המשומד, והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל. הא לא קשיא, רישא במשומד לכל התורה כולה ומיצעיתא במשומד לדבר אחד. וסיפא הכי קאמר חוץ מן המשומד לנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ומסתברא דמשומד לדבר אחד כיון דאינו משומד לכל התורה כולה וגם לא לשחיטה אלא לאחת מן העבירות האחרות, כישראל גמור חושבין אותו לכל התורה, ומוסרין לו לשחוט לכתחילה בינו לבין עצמו ואפילו בלא בדיקת סכין. אבל הר"מ במז"ל (פ"ד, הי"ד) כתב שבודקין סכין ונותנין לו. ולא ידעתי טעם לדבריו. ודייקינן תו אברייתא דהכל שוחטין ואפילו ערל ואפילו כותי ואפילו משומד האי משומד היכי דמי, אילימא משומד לדבר אחד היינו משומד לערלות, אלא משומד לאותו דבר וכדרבא. ודחינן לעולם אימא לך משומד לאותו דבר לא, מאי טעמא כיון דדש ביה כהיתירא דמי ליה, אלא משומד לע"ז וכדרב ענן אמר שמואל, דאמר רב ענן אמר שמואל משומד לע"ז מותר לאכול משחיטתו. והא דרב ענן ליתא, דהא איתותב מההיא ברייתא דחוץ מן המשומד לנסך את היין. וקשיא לי כיון דבעי לדחויה מדרבא, אמאי אוקמה בדרב ענן דאיתותב, לוקמה באוקמתא רויחא ולוקמה במשומד אוכל נבילות לתיאבון ובישראל עומד על גביו, דומיא דכותי דאיירי בישראל עומד על גביו, או יוצא ונכנס, לרבא כדאית ליה ולאביי כדאית ליה. וניחא לי, דכיון דקתני אפילו כותי ואפילו ישראל משומד, משמע דבמשומד דגריע מכותי מיירי ואי באוכל לתיאבון וישראל עומד על גביו, מאי אפילו ישראל משומד דקתני, דאיהו ודאי עדיף מכותי. ועוד קשיא לי מכל מקום לוקמה באוכל נבילות להכעיס, דגריע בודאי מכותי, ובישראל עומד על גביו. ונראה לי מיהא, דמשומד אוכל נבילות להכעיס חשוד הוא לנבל ולקלקל, ואפילו באחרים עומדין על גביו חוששין ואין מוסרין לו לכתחילה, שמא ינבל ולאו אדעתין. וברייתא לכתחילה משמע מדקתני הכל שוחטין. ומיהו בדיעבד, כיון דקיימא לן דמשומד לדבר אחד לא הוי משומד לכל התורה כולה, וקיימא לן נמי דאפילו משומד לאותו דבר לא הוי משומד לאסור שחיטתו אלא בודק סכין ונותן לו, אפילו במשומד לאותו דבר להכעיס לאו כנכרי חשבינן ליה, ובישראל עומד על גביו מיהא בששחט שחיטתו כשירה. ואיפשר דאפילו בדיעבד ובאחרים רואין אותו שחיטתו פסולה, דהא לכולי עלמא משומד לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב, כדתניא (ה', ב') שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, [לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו], דמשומד לדבר אחד להכעיס הרי הוא לאותו דבר כמשומד לכל התורה כולה. והרב ר' זרחיה התיר. ונראה מדבריו שאפילו לכתחילה מוסרין לו בבדיקת סכין ובאחרים רואין אותו. ואינו נראה לי כמו שכתבתי. ועוד נראה לי ראיה מדתנן תו (ט"ו, ב') הכל שוחטין ובכל שוחטין ולעולם שוחטין, ואקשינן עלה הכל שוחטין, והא תנא ליה ברישא, ואוקי רבא (י"ז, א') חדא בכותי וחדא [בישראל משומד, ואם איתא אמאי לא אוקמינהו תרוייהו במשומד, חדא באוכל נבלות לתאבון וחדא] באוכל להכעיס, אלא ודאי משמע דלהכעיס לא, משום דשוחטין קתני דמשמע לכתחילה, ואיהו לכתחילה אין מוסרין לו, כמו שכתבתי.
<h2>דף ט.</h2>
גרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הילכות שחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ואקשינן מאי קמ"ל, כולהו תננהו, ופרקינן לא צריכא דשחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר, מהו דתימא הא איתחזק, קמ"ל כיון דלא גמיר זמנין דשהי ודרס ולא ידע. ותו גרסינן התם (י"ב, א') אמר רב נחמן אמר רב ראה אחד ששחט, אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. ואוקימנא בדידע דלא גמיר, וכגון דשחיט קמן חד סימן שפיר, מהו דתימא מדהאי שפיר שחיט הך נמי שפיר שחוט, קמ"ל האי איתרמויי איתרמי ליה, אידך שמא שהה שמא דרס. ואפילו שחט בפנינו שנים ושלשה פעמים שפיר נמי אסור, דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואסיקנא לא צריכא אלא ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר, מהו דתימא הא איתחזק קמ"ל כיון דלא גמיר זימנין דשהי ודרס ולא ידע.
<h2>דף יב.</h2>
תניא בפרק קמא דחולין הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט, חזקתו שחוט. כלומר משום דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. ותניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין, ר' יהודה אוסר ור' חנינה בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר. ואמר רבי נראין דברי ר' יהודה לר' חנינה בנו של ר' יוסי הגלילי בשמצאן באשפה שבשוק, לפי שדרך בני אדם להטיל נבלות לאשפה שבשוק, ואילו כשרה היתה לא הטילוה לאשפה שבשוק, ולא נחלק עליו ר' חנינה אלא בשמצאן באשפה שבבית, שאין דרך בני אדם להטיל נבלות לאשפה שבבית, כדי שלא תסריח עליו ביתו. ונראין דברי ר' חנינה לר' יהודה בשמצאן בבית, שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית. ומיהו לאו באשפה שבבית בלבד נחלקו אלא אף בשמצאן בשוק נחלקו, מדאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ד, ב') ר' חנינא אשכח גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו משום שחיטה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי, אלמא אף בשוק חלוק עליו ר' יהודה. וכן מפורש בתוספתא דתנינן התם נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק, לר' יהודה כנמצא באשפה, לר' חנינה כנמצא בבית. והא דאמרינן הכא שאף ר' יהודה לא נחלק עליו אלא באשפה שבבית, הכי קאמר נראין דברי ר' חנינה לר' יהודה בשמצאן בבית, שאף ר' יהודה לא נחלק עליו בבית אלא אם כן מצאן באשפה. והא דתניא לעיל הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק חזקתו שחוט, ר' חנינה היא. ונראה דהלכתא כר' חנינה, מדאקשינן מינה לעיל. ועוד מדאמרינן בפרק אלו מציאות התירו לו משום שחיטה כר' חנינה, ומעשה רב. ועוד שמעינן מההיא דפרק אלו מציאות דכיון דפסקו בה כר' חנינה דהילכתא כר' חנינה לגבי ר' יהודה, וכיון שכן אף אנו נאמר דבאשפה שבבית כשירה כר' חנינה. אבל מצאתי לרב ר' משה בר' מימון ז"ל בפרק רביעי מהילכות שחיטה (ה"ד) שפסק כר' יהודה באשפה שבבית. ויותר שאני תמיה עליו שפסק שם כר' יהודה אפילו בשמצאן בשוק, שכך כתב שם אבד לו גדי או תרנגולת ומצאו שחוט, בבית מותר, שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, מצאו בשוק אסור שמא נתנבל, וכן אם נמצא באשפה שבבית אסור. ע"כ. וזה מן התימה, דמעשה רב והתם היתירו משום שחיטה כר' חנינה. ומכל מקום בנמצא בשוקי גוים או שרוב גוים מצויין שם אסור, אע"פ שמצאן שחוטי הסימנין אין אומרין בכיוצא בזה חתוכא דישראל מידע ידיעא. ואע"פ שהרב בעל העיטור מתיר מן הטעם הזה, אינו מחוור בעיניי. תדע לך דהא לא התירו לר' חנינא אלא ברוב ישראל, כדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כר' חנינה בנו של ר' יוסי הגלילי שמע מינה ברוב ישראל הוה, אלמא התם משום דסמכינן ארובא הוא, דאי משום שחיטה מאי קא מוכח מינה דברוב ישראל הוה דילמא ברוב גוים הוה ואפילו הכי התירו לו משום סימן שחיטה דחתיכה דישראל בסימנין מידע ידיע.
<h2>דף יג.</h2>
וסומא לכתחילה לא ישחוט אלא אם כן אחרים רואין אותו, שמא יחליד ולאו אדעתיה. ואם שחט שחיטתו כשירה, דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. שחיטת נכרי נבילה, דתנן שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא.
<h2>דף טז.</h2>
תניא השוחט במוכני שחיטתו כשירה. ואקשינן עלה והתניא פסולה, ופרקינן לא קשיא כאן בסדנא דרחיא כאן בסדנא דפחרא. כלומר בדרחיא פסולה משום דלא הויא שחיטה מכח גברא, אבל בסדנא דפחרא כולה מכח גברא הויא. ומיהו לכתחילה לא ישחוט, דהשוחט קתני. וטעמא, דגזרינן דפחרא אטו דרחיא. ואיבעית אימא הא והא בסדנא דרחיא ולא קשיא, הא בכח ראשון הא בכח שני, כדרב פפא, דאמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקל עליה בדקא דמיא ומית מיחייב, מאי טעמא, גירי דידיה הוא דאהני ביה. והני מילי בכח ראשון אבל בכח שני מיפסק פסיקי גיריה. אבל דפחרא כולה מכח גברא קא מגלגל. ולהאי לישנא בתרא בדפחרא אפילו לכתחילה נמי שרי, דכולה מכח גברא קא אתי, ולא גזרינן. דהא להאי לישנא בתרא לא איירו מתניאתא בדפחרא כלל, ומסתמא כל דאתי מכח גברא אפילו לכתחילה שרי. והילכך מסתברא לי לענין הילכתא דבפחרא אפילו לכתחילה שרי, דהא דאורייתא ודאי מישרא שרי, וללישנא קמא כי אסרינן לכתחילה מדרבנן היא, גזירה אטו דרחיא, והילכך ספיקא בדרבנן היא אי כלישנא קמא אי כלישנא בתרא, וכל בדרבנן ספיקו להקל. ובדרחיא לכתחילה לא ואפילו בכח ראשון, גזירה אטו כח שני, דהא השוחט קתני. ואם שחט שחיטתו כשירה. ובכח שני אפילו דיעבד שחיטתו פסולה.
<h2>דף יט:</h2>
התחיל אחד מן הפסולין לשחוט, כגון נכרי או מין או כותי, וגמר ישראל, או שהתחיל ישראל וגמר אחד מאלו, שחיטתו פסולה. בד"א בוושט אבל אם התחיל גוי בדבר שאינו עושה אותה נבילה, כגון ששחט חצי גרגרת בלבד וגמר ישראל, הרי זו כשירה. דגרסינן בפרק ראשון של שחיטת חולין יתיב ר' אבא אחוריה דרב כהנא ויתיב רב כהנא קמיה דרב יהודה ויתיב וקאמר שחט במקום נקב מהו, אמר ליה שחיטתו כשירה. שחט ופגע במקום נקב מהו, אמר ליה שחיטתו פסולה. אזל אמרה ר' אבא קמיה דר' אלעזר, אזל ר' אלעזר אמרה קמיה דר' יוחנן, אמר ליה מאי שנא. אמר ליה שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט גוי וגמרו ישראל וכשירה, שחט ופגע במקום נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר גוי ופסולה. קרי עליה ר' יוחנן גוי גוי. אמר רבא שפיר קרי עליה גוי גוי, בשלמא התם גבי גוי, מדהוה ליה לישראל למישחט כולה ולא שחיט כי נפקא חיותא בידא דגוי נפקא והילכך אסירא, אלא הכא מיכדי מישחט שחטה, מה לי במקום נקב מה לי פגע במקום נקב. אלמא בין ששחט גוי בקנה חציו וגמרו ישראל, דהוה ליה כמצא חצי קנה פגום וגמרו דכשר, ובין ששחט ישראל במקום שהשלם בקנה ופגע בחתך שחתך הגוי כשירה. ואע"פ שלא שחט ישראל אלא מקצתו, כל שבאותו מקצת ששחט ישראל נגמר הרוב הרי זו כשירה. ודווקא בקנה, אבל בוושט כל שהתחיל גוי או שגמרו פסולה, דשחיטתו כמעשה קוץ בעלמא הוא, והילכך אם התחיל לשחוט בוושט אסורה שהרי נעשה בה מעשה טריפה בידו, ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף, וכל שכן למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דגרסינן בפ' השוחט (כ"ט, ב') אמר ר' שמעון בן לקיש משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא בסוף, ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואמר רבא הכל מודים היכא דנתקלקלה שחיטה דברי הכל פסולה והיכא דשחט בה סימן אחד גוי וסימן אחד ישראל פסולה שהרי נעשה בה מעשה טריפה ביד גוי, וסימן אחד ביד גוי דקאמר לאו דווקא אלא אפילו משהו בוושט. ותדע דהא טעמא קאמר, מפני שנעשה בה מעשה טריפה ביד גוי, אלא משום דבגרגרת לא מיפסלא עד דשחט בה רובא, נקט בה סימן אחד.
<h2>דף ל:</h2>
וכמה ראשים מותר לשחוט כאחת לכתחלה, אחד אחד או אפילו הרבה בבת אחת, שנינו בפרק השוחט (כ"ז, א') רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשירה. השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשירה. ואקשינן בגמ' (כ"ט, א') רוב אחד בעוף, הא תנא ליה רישא ורובו של אחד כמוהו. ופריק רב הושעיא חדא בחולין וחדא בקדשים. ואיבעיא להו הי בחולין והי בקדשים, ואמר רב אשי סיפא בקדשים, מדקתני השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשירה, השוחט דיעבד אין לכתחילה לא, אי אמרת בשלמא בקדשים היינו טעמא דלכתחילה לא, דתני רב יוסף לרצונכם תזבחוהו, תזבח שלא יהו שנים זובחין זבח אחד, תזבחהו שלא יהא אחד זובח שני זבחים, ואמרינן מאי תלמודא, ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב, אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחילה נמי. אלמא בחולין אדם אחד שוחט כמה ראשים בבת אחת ואפילו לכתחילה.
<h2>דף לא.</h2>
ולענין שוחט שלא בכוונה, שנינו בפרק השוחט נפלה הסכין ושחטה, אע"פ ששחטה כדרכה, שחיטתו פסולה, שנאמר וזבחת ואכלת, מה שאתה זובח אתה אוכל. ואמרינן עלה בגמרא טעמא דנפלה, הא הפילה הוא כשירה, ואע"ג דלא מיכוין לשחיטה, מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה בחולין, אמר רבה ר' נתן היא, דתני אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה, ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין. הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן. ואקשינן והא אמרה רבה חדא זימנא, דתנן בפרק קמא וכולן ששחטו ואחרין רואין אותן שחיטתן כשירה, פי' ואפילו חרש שוטה וקטן, ואמרינן מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין, ואמר רבה ר' נתן היא. ופרקינן צריכא, כלומר אפילו לפירוש דרבה דאמר הא הפילה הוא ושלא בכוונה כשירה, צריכי תרי מתני' למיסתם כר' נתן, דאי תנא התם משום דקא מיכוין לחתיכה בעלמא, כלומר לחתיכת בשר ואע"פ שאינו מתכוין לחתיכת סימנין, אבל הכא דלא מיכוין אפילו לחתיכה בעלמא אימא לא, צריכא. ואי תנא הכא משום דאתי מכח בן דעת אבל התם דלא אתי מכח בן דעת אימא לא, צריכא, דבין הכי ובין הכי הילכתא כר' נתן. וטעמא דר' נתן (ל"א, ב') מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, דכתיב ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בן בקר, מכלל דחולין שרו ולא בעו כוונה. והילכך בין זרקה לנועצה בכותל, בין הפילה הוא ואפילו שלא בכוונה אלא שנפלה מכחו, שחיטתו כשירה. ומסתברא דווקא ברואה ששחטה שלא בחלדה, הא לאו הכי לא, דמיחש חיישינן דילמא החלידה ושחטה, וכדרב הונא דאמר (ט', א') בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה. והיינו דקתני הכא אע"פ ששחטה כדרכה. ותדע לך מדאמרינן בפרק השוחט (ל', ב') גמרא התיז את הראש בבת אחת רבא בדיק גירי לרבי יואה בר תחליפא ושחטי עופא בהדי דפרח, ואקשינן והיכי עביד הכי ליחוש דילמא עבדי חלדה, ופרקינן דחזינן דמיפרמי גדפי מאבראי. אלמא כל שמשליך סכין ושחט, עד דידעינן בבירור דלא עביד חלדה, אסורה. והדין נותן מדרב הונא, כדאמרן. ואיכא למידק היכא דנפלה מידו או מחיקו, אי דיניה כהפילה הוא אם לאו, דהא לגבי ניזקין דיניה כהפילה, וכדאמרינן בשילהי כיצד הרגל (ב"ק כ"ו, ב') היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה, לעניין ניזקין חייב, והילכך הכא נמי אתי מכח בן דעת קרינא ביה. ודקתני במתני' נפלה סכין היינו כשהפילה הרוח. או דילמא לענין נזקין שאני, אבל לענין שחיטה עד שיפילנה הוא דווקא, וכדאמר ר' נתן זרק סכין, והפילה הוא נמי הכין משמע. ומסתברא לי דלעניין שחיטה כלעניין ניזקין, דהכא והכא אתי מכח בן דעת קרינא ביה. ועוד דהא אמרינן התם בפרק השוחט (ל"א, ב') גבי נידה שנאנסה וטבלה האי נידה שנאנסה היכי דמי, אמר רב פפא לר' נתן משכחת לה שנפלה מן הגשר, אלמא כל שנפלה מן הגשר מעצמה, אע"פ שלא הפילה היא עצמה, עלתה לה טבילה, לר' נתן דלא בעי כוונה לחולין. ודכוותה גבי שחיטה נמי שנפלה מידו או מחיקו ואע"פ שלא הפילה הוא, וכל שנפלה מידו כהפילה הוא דמיא. כנ"ל להלכה אבל לא למעשה, לפי שראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שאמרו כלשון האחר, ולהם שומעין, שאמרו בשל תורה להחמיר.
<h2>דף לח:</h2>
שנינו בפרק השוחט השוחט לנכרי שחיטתו כשירה, ור' אליעזר פוסל אפילו שחטה שיאכל הנכרי מחצר הכבד שלה פסולה, שמחשבת נכרי לע"ז. ור' יוסי אומר קל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין, אין הכל הולך אלא אחר העובד, מקום שאין המחשבה פוסלת בחולין, לא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט. ואמרינן בגמ' הני תנאי אית להו דר' אלעזר בר' יוסי, [פי' הני תנאי ת"ק ור' אליעזר אית להו דר' אלעזר בר' יוסי], דתניא ר' אלעזר בר' יוסי אומר שמעתי שהבעלים מפגלין, כלומר אם בשעה שהכהן שוחט חשבו בעלי הקרבן לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו, הרי זה פגול כאילו חשב בו הכהן המקריב, שנאמר המקריב אותו לא יחשב, ואומר המקריב את קרבנו. מיהו ת"ק סבר אי שמעיניה דחשיב אין ואי לא לא, סתם מחשבת נכרי לע"ז לא אמרינן, ור' אליעזר סבר אע"ג דלא שמעיניה דחשיב, סתם מחשבת נכרי לע"ז אמרינן. ואתא ר' יוסי למימר אע"ג דשמעיניה דחשיב, זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. וקיימא לן כר' יוסי, דאמר (ל"ט, ב') רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ואמרינן התם הנהו טייעי דאייתו דיכרי לצקונייא, אתו ואמרי לטבחי ישראל דמא ותרבא לדידן בישרא ומשכא לדידכו, שלחה רב יוסף בר מתנה קמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי, שלח ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. מיהו דוקא בשלא שחטו טבחי ישראל על דעת שיזרקו הנהו טייעי דמא לע"ז ושיקטירו חלבא לע"ז, הא שחטו על מנת שיזרקו הטייעין הדם לע"ז או שיקטירו החלב לע"ז, הרי זו אסורה באכילה, ואע"פ שלא שחטו על מנת שיזרקו הם, דאפילו בחולין השוחט מחשב מעבודה לעבודה בשתי עבודות אלו שהם זריקה והקטרה, והרי זו [מחשבה] ליאסר באכילה כאילו חשב השוחט לזרוק הוא הדם לע"ז או להקטיר החלב לע"ז. דאיתמר (ל"ט, א') השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז, ר' יוחנן אמר אסורה, מחשבין מעבודה לעבודה, דגמרינן חוץ מפנים, [ורבי שמעון בן לקיש אמר מותרת, אין מחשבין מעבודה לעבודה, דלא גמרינן חוץ מפנים]. וההיא על כרחין בשלא חשב לזרוק הוא ולהקטיר הוא חלבה לע"ז, דאם כן אפילו לר' שמעון בן לקיש אסורה, דתיפוק לי דהוה ליה משומד לע"ז, ושחיטת משומד לע"ז הא אסיקנא בפרק קמא (ה', א') דאסורה, אלא על כרחין בשחשב לזרוק הגוי קאמר, וקיימא לן כר' יוחנן דאמר אסורה. ואין צריך לומר בשחשב ישראל לזרוק הוא עצמו לע"ז או להקטיר הוא עצמו לע"ז. ומיהו אין ראיה זו מחוורת בעיניי, דהא פירשה ריש לקיש גופיה בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ד, ב') גמרא גבינת בית אוניקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ומכל מקום הדין אמת, שכל ששוחט על דעת שיזרוק הגוי דמה לע"ז הרי זו אסורה. ואפילו שחט סתם, ולאחר שחיטה נמלך עליה [להקטיר חלבה או לזרוק דמה לע"ז, אסורה. דתניא (ל"ט, ב') השוחט את הבהמה] לזרוק דמה לע"ז ולהקטיר חלבה לע"ז הרי אלו זבחי מתים, שחטה ואחר כך נמלך עליה, זה היה מעשה בקיסרי ולא הורו בו לא איסור ולא היתר. וקא מפרשינן טעמא דהתם משום דהוכיח סופו על תחילתו, דכיון דעכשיו הקטיר חלבה או זרק דמה לע"ז הוכיח סופו על תחילתו שבשעת שחיטה חשב עליה לכך. והכין הילכתא, שהרי בקיסרי לא הורו בו היתר.
<h2>דף לט:</h2>
עוד שנינו שם השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות, שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר, שחיטתו פסולה. וסכין אחד דנקט, מסתברא דלרבותא נקטיה, דלא מיבעיא בשני סכינין, דכששוחט זה אין בכחו כח ישראל כשר מעורב בו, אלא אפילו בסכין אחד, דכח ישראל כשר מעורב בו, פסולה. ואקשינן עלה בגמ' פסולה אין זבחי מתים לא, כלומר פסולה לאכילה אבל לא אסורה בהנאה כזבחי מתים, ורמינהי השוחט לשם הרים לשם גבעות, לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות, לשם מיכאל השר הגדול, לשם שלשול קטן שבים, הרי אלו זבחי מתים. ופריק אביי לא קשיא, הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר. מתני' דאמר להר והילכך פסולה ומותרת בהנאה, וברייתא דאמר לגדא דהר והילכך אסורה בהנאה. דיקא נמי דקתני דומיא דמיכאל השר הגדול. וטעמא לאו משום דהר לאו ע"ז הוא, דהא אמרינן בע"ז (מ"ו, א') הגוים העובדים את ההרים, הן מותרין ועובדיהם בסייף. פי' הם מותרים, דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, ואפילו הכי עובדיהן בסייף. דאלמא מדעובדיהם בסייף, אף הם ע"ז הם, דאי לא, עובדיהם אמאי בסייף והא לא עבדו ע"ז, אלא מכאן דאף ההרים נעשין ע"ז אלא שאינן נאסרין. ואמרינן נמי בסנהדרין (ס"א, א') מידי דהוה אהר, דהר מותר ועובדו בסייף. אלא פירש הר"מ במז"ל (פ"ב משחיטה הי"ד) טעמא, דהכא בשאינו שוחט לשם הר כדי לעבוד אותו ולכוונת ע"ז, אלא במתכוין לרפואה בעלמא ולהבאי, והילכך כיון שהוא לא נתכוון לע"ז, ואף אילו נתכוון לע"ז לא היה ההר בעצמו נאסר כע"ז, אינו נראה לגמרי כשוחט לע"ז, והילכך די לנו לפסול שחיטתו מדרבנן ולאסור באכילה. אבל בשוחט לגדר דהר, כיון דאילו שחט ממש לשמן לכוונת ע"ז הן נעשין ע"ז, השתא נמי דשחט לשמן שלא לע"ז אלא לרפואה בעלמא, אסורה מדרבנן אפילו בהנאה כזבחי מתים. ויפה פירש.
<h2>דף מ.</h2>
היו שנים אוחזין בסכין אחד ושוחטין, ואחד מהן פסול לשחיטה, כנכרי או מין, שחיטתו פסולה, שהרי לא נעשית כל השחיטה על ידי הכשר לשחיטה. הא למה הדבר דומה, לאותה ששנינו בפרק השוחט השוחט לשם הרים לשם גבעות וכו' שחיטתו פסולה, (מ"א, ב') לשם עולה לשם שלמים וכו' שחיטתו פסולה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה.
גרסינן התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז, כיון ששחט בה סימן אחד אסרה. ובהמת חבירו לרבותא נקטא, דלא מיבעיא דידיה דמצי אסר, אלא אפילו דחבריה מצי אסר במעשה. ורבוצה נמי לרבותא נקט הכי, דלא מיבעיא הגביהה והרביצה דעביד בה מעשה רבא, אלא אפילו היתה רבוצה ושחט בה דמעשה כל דהו הוי אפילו הכי אסורה. וסבר לה כדעולא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, עשה בה מעשה אסרה. וכיון דאסמכה אדעולא שמעינן מינה דעולא לא מעשה רבא קאמר אלא אפילו מעשה כל דהו, דאתא רב הונא וגלי אדעולא דלאו מעשה רבא קאמר, דהא סימן אחד בבהמה לאו מעשה רבא הוא, ואתא דעולא וגלי אדרב הונא דלאו דווקא סימן אחד אלא אפילו כל דהו, דהא עולא עשה בה מעשה קאמר, ועל כרחין או מעשה רבא או מעשה כל דהו קאמר, וכיון דגלי רב הונא דלאו מעשה רבא קאמר, על כרחין מעשה כל דהו קאמר, והילכך רב הונא לאו סימן אחד דווקא קאמר אלא אפילו כל דהו, דסימן אחד בבהמה ככל דהו דמי. ואע"ג דרב עמרם ורב נחמן ורב יצחק (מ', ב') פליגי עלייהו ואמרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לא קיימא לן כוותייהו אלא כרב הונא ועולא ור' יוחנן, דהא אוקימנא (מ"א, א') הא דרב הונא כתנאי, דתניא גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסור, ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא מתירין אותו מפני שני דברים, אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז, ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאנסי. ורב הונא כתנא קמא. וקיימא לן כתנא קמא. ומיהו איפשר דלא קיימא לן כוותייהו אלא בגוי שאוסר יינו של ישראל וכיוצא בזה, דהא ר' יהודה בן בתירא ור' יהודה בן בבא וחכמים לא מצינו להם שנחלקו אלא בגוי, אבל בישראל לא. והא רב עמרם ורב נחמן ורב יצחק שאמרו (שם בגמ') אפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, הני מילי גוי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין, ומוקמי מתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב, דוקא בישראל משומד, וכן מתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר פסולה, בישראל משומד, הא בישראל דעלמא לא. ומשמע דרב אחא בריה דרבא ורב אשי הכין סבירא להו, מדבעא רב אחא בריה דרבא מרב אשי התרו בו וקיבל את ההתראה מהו, ואמר ליה התיר עצמו למיתה קאמרת, אין לך משומד גדול מזה. ורש"י ז"ל פירש דהוא הדין דהוו מצו לאוקמי מתני' דשנים אוחזין בסכין ושוחטין ומתני' דהמטמא והמדמע והמנסך בישראל ממש וכשיש לו שותפות בגויה, כדאוקמוה אינהו למאי דסבירא להו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו גוי בישראל. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כן פסק דישראל אינו אוסר דבר שאינו שלו, דלצעוריה קא מכוין.
<h2>דף מא:</h2>
עוד שנינו שם השוחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה, שחיטתו פסולה. פי' משום דכל דברים אלו נדרין ונדבין הן, לפיכך נראה כנודר או נודב עכשיו בהמה זו לאחד מדברים אלו, וכאילו שוחט ואוכל קדשים בחוץ. ור' שמעון מכשיר, דהרואה לא יתלה בדבר זה אלא לדברי הבאי בעלמא. שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר, שחיטתו פסולה. השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה, שחיטתו כשירה, מפני שכל אלו אינן נידרין ונידבין. מאי אמרת, שהרואה סבור שהוא חייב חטאת או אשם או שיש לו בכור, כל הני קלא אית להו, ואם איתא דהוה, קלא הוה לה למילתא, והילכך מידע ידעי שאינן, אלא דברי הבאי בעלמא הוא דקאמר. זה הכלל דבר הנידר ונידב השוחט לשמו פסול, ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר. ואמרינן בגמ' דזה הכלל דנידר ונידב לאתויי קרבן נזיר, דלעתים נודר הוא בצינעה. עוד אמרו בגמרא אמר ר' ינאי לא שנו, דלשם דבר הנידר ונידב פסול, אלא בתמימים אבל בבעלי מומין לא, מידע ידעי שאינו קרבן, דאין בעלי מומין קרבין. ור' יוחנן אמר אפילו בבעלי מומין, זימנין דשדי להו מידי אמומיה ולא ידיע. ומכאן נראה לי דאף אנו נאמר בשוחט תרנגולין ואווזין שחיטתו כשירה, דאין אלו קרבין. ואפילו תורים ובני יונה, אם תורים קטנים הם, או בני יונה גדולים, כשרים, דמידע ידעין דאין אלו קרבין, והילכך שחיטתו כשירה. השוחט לשם חטאת שחיטתו כשירה, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שאינו מחוייב חטאת אבל מחוייב חטאת אימור לשם חטאת קאמר. כלומר אם ידענו בו שעבר עבירה שהיה מחוייב עליה חטאת אילו היה בית המקדש קיים שחיטתו פסולה דאימור לשם אותו חטאת קאמר. ואקשינן והא לא אמר לשם חטאתי אלא לשם חטאת הוא דקאמר, וכאילו נדב בהמה זו לחטאת, ואין חטאת באה נדבה. ופריק באומר לשם חטאתי. אבל באומר לשם חטאת אין חוששין לו. לשם תמורה, אמר ר' אלעזר לא שנו אלא שאין לו זבח אחר בתוך ביתו, אבל יש לו זבח אחר בתוך ביתו, אימר אמורי אמיר בה. והא לא אמר, אמר ר' אבהו באומר לשם תמורת זבחי. והילכך אפילו היה מחוייב חטאת או שהיה לו זבח בתוך ביתו, ושחט לשם חטאת סתם או לשם תמורה סתם, שחיטתו כשירה. ואין שחיטתו פסולה אלא בדאיכא תרתי לריעותא שיהא ידוע שהוא מחוייב חטאת ובשאומר לשם חטאתי, או שהיה לו זבח אחר בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי.
